הגענו לקווינסטאון, בירת האקסטרים והאדרנלין של ניו זילנד. אפשר לעשות כאן כל ספורט אתגרי אפשרי כמו ראפטינג, סירות מירוץ, מצנחי רחיפה, צניחה חופשית ועוד. אבל שיא האדרנלין שמור לקפיצות הבנג'י שהומצאו ממש כאן בניו זילנד. לא רחוק מקווינסטאון, עובר גשר היסטורי בגובה 134 מטרים מעל נהר ארוך ושוצף. הגענו לשם אחר הצהריים, ממש במקרה, לחניית לילה. מתקן הקפיצה כבר סגור בשעות הערב. לפני שירד החושך, הלכתי אל הגשר, הבטתי מטה. "מחר", אמרתי לעצמי. מחר אשכים קום, קפיצה קטנה מהגשר ונמשיך לטייל. בלילה, לפני שנרדמתי, תכננתי את הקפיצה. עם הפנים לכיוון התהום או אולי עם הגב. בקפיצת ראש או בקפיצת נר. שמתי לב שקצב פעימות הלב שלי עלה רק מהמחשבה על הקפיצה. מדהים כוחו של הדמיון. למחרת הלכתי אל הגשר. כמו סרט נע הם קפצו מהגשר אל הנהר, בוטחים בכוחו של החבל הגמיש שמשך אותם למעלה, רגע לפני שנגעו במי הנהר. אחרי כחמישה קופצים הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. המחשבה על הקפיצה עירבבה לי את הבטן. חזרתי לרכב ויצאנו לדרכנו. במהלך היום התעסקתי הרבה עם ההחלטה שקיבלתי. אולי בכל זאת? מה מונע ממני? כמה כיף יהיה להתגבר על הפחד? לא, זה לא בשבילי. ואולי בכל זאת?
הבנתי שאני מתרחק מהמרכז שלי.
החלטתי לטפל בעצמי בשיטת הטרילוטרפיה שפותחה ע"י נסים אמון. לפי אמון, אנחנו מנהלים שיחה עם 3 ישויות. הישות הראשונה היא הראש, אשר בדרך כלל מנסה לקחת פיקוד, קובע מה אסור/מותר, מה מקובל או פחות, מה כדאי או צריך לעשות וכו. הישות השניה היא הרגש, אליה אמון מתייחס בלשון נקבה. הרגש מבקשת לחיות את החיים במלואם, לרקוד, לבכות, להתפרק. היא רוצה לעשות מה שבא לה. והישות השלישית היא אני. אבל האני ממתין בסבלנות ומצטרף רק בהמשך השיחה הטרילוטרפית.
בשיחה הטרילוטרפית עם עצמי זה נשמע כך:
שיחה עם הראש: ש: מה קרה אתמול? ת: היה שם גשר שקופצים ממנו. כולם קופצים. לכן, אני גם יכול לקפוץ. ש: ולמה לא קפצת? ת: כי הרגש פחדה מאוד. היא לא נתנה לי לקפוץ ש: ומה אמרת לה? ת: אמרתי לה שרק בגללה אנחנו לא קופצים. שהיא סתם עושה מזה עניין, שהיא ממש מקלקלת את המסיבה. ש: אתה אוהב את הרגש? ת: כן, אבל אנחנו לא תמיד מסתדרים. היא אומרת שאני מלחיץ אותה.
שיחה עם הרגש: ש: מה קרה אתמול? ת: היה שם גשר שקופצים ממנו. מי שרוצה קופץ. מי שלא - לא. אני ממש פחדתי. אף פעם לא אהבתי קפיצות ממקומות גבוהים. זה עושה לי רע בכל הגוף. ש: ומה הראש אמר לך? ת: הוא ניסה להכריח אותי. הוא כל הזמן אמר "אולי בכל זאת?", ״כולם קופצים, מה את מפחדת?״. ממש רבנו בגלל זה. אני שונאת שהוא לא מכבד אותי ואת הרצונות שלי. ש: את אוהבת את הראש? ת: ברור, הוא חזק, חכם, שומר עליי. אבל לפעמים הוא חושב שצריך לעשות רק מה שהוא רוצה. זה מכאיב לי.
שיחה עם אורי: יש לך שני ילדים. ראש ורגש. הם הילדים שלך והם אומרים שהם אוהבים אחד את השני. יחד עם זאת, לכל אחד יש רצונות וצרכים שונים וכאשר אתה לא בסביבה הם רבים אחד עם השני. כאשר אתה לא במרכז, אין מי שינהיג אותם. אין מי שיגשר ביניהם ואז הם נלחמים. וזה מייצר לך רעש הגורם לך להתייסר במשך יומיים על החלטה שקיבלת או לא קיבלת. ולפעמים אתה מתייסר חודשים ושנים. אתה ההורה שלהם, שניהם זקוקים לך ומעכשיו אתה במרכז, מראה להם את הדרך, מגשר ביניהם, עוזר להם לראות אחד את השני ולאהוב אחד את השני. בפעם הבאה שהראש והרגש יריבו, הם ידעו שיש להם אל מי לפנות. ואתה שם כדי לעזור להם.
הראש התנצל בפני הרגש על שדחק בה והלחיץ אותה. הרגש אמרה לראש שהיא מבינה אותו אבל הקפיצה הזו גדולה עליה ובהזדמנות הבאה היא תשתדל מאוד לאפשר לו את הבחירה שלו.
היום טיפסנו על הר גבוה מאוד וירדנו על מגלשות מהירות. הראש והרגש עלו וירדו מההר חמש פעמים, נהנו כמו שרק ילדים יודעים להנות.
תודה שקראת.
אם יש בך קריאה פנימית לשינוי, אשמח מאוד לשוחח.
ניתן להשאיר פרטים כאן. מבטיח לחזור אליך.
